תגית: Iris Kovalio

פרחים על בד טבעי

אף פעם לא הצלחתי לצייר פרחים על בד. אני זקוקה לצבעי מים ונייר. לא משנה איזה נייר. אני זקוקה למערכת היחסים הזו של המים, הכתמים, השקיפות, האמירה הספקנית.

לפני כמה שבועות, ללא כל כוונה, ציירתי גרניום Geranium על בד פשתן. ציור קטן. תלמידה שלי התנסתה בגרניום הזה, אקריליק על בד גדול ורגיל (כלומר בד לבן) ובזמן שציירה (היא נמשכה דווקא לצבעו הטורקיזי והשתקפויותיו של האגרטל הצנוע), אני נמשכתי דווקא לאדום של הגרניום  ולוורוד מגנטה של הגרניום השני, היותר צנוע.

Iris Kovalio Geranium

Iris Kovalio, Geranium painting

ואז המשכתי קצת.

חשבתי לסיים אחרי השיעור. אבל אבל לא סיימתי ולמחרת אהבתי אותו כך.

למחרת הנחתי ענף רוסלייה אדומה  Russelia  כצמח מדגמן למי שרוצה לצייר פרחים בשיעור אקוורל. בתום השיעור שוב הוצאתי את צבעי האקריליק מהתא שלהם (יש להם תא בארון מיוחד, כי נוכחותם גדולה על אופני חיי כרגע) ובהינף אחד ידעתי שהם צריכים לעלות על הבד הבא. ואכן צוייר כהרף עין. מפתיע.

img398

Iris Kovalio – Russelia , 2020

 

את הציור הבא ציירתי במשך כשבועיים. תיקנתי ומחקתי ותיקנתי אותו עד יאוש. הוא כבר היה מטר מהפח עד שהנחתי לו. בחוסר בטחון ובחשש לא קטן הראיתי אותו לשכנתי. הפרחים הם מגינתה (שושן מנומר, כך אמרה ששמו) והיא לא אהבה ממש, אבל אהבה את שני הראשונים.  לי הוא מזכיר את ציורי הפרחים שלי בצבעי המים . בעיקר את אלו מתחילת שנות האלפיים. עשרים שנה של חיבור. וזה אף פעם לא מעייף.

שושן מנומר מתוקן

שושן מנומר. איריס קובליו, אקריליק 2020

ושוב בחשש העליתי אותו לרשת. אז מה אם לא אוהבים. התאהבתי בהם. אולי בזכות הנזילות הכחולות ואולי בזכות הרישום האדום שהרגיש לי כמו מסלול מפותל של תולדותיי.

וזהו הציור הרביעי.

ספלול. כמעט כל מי שאני מכירה לא אוהבים את הפרח המטפס הזה שהוא גם די טפיל ודי רעיל וגם לא מתמסר לציור. לא מצאתי בגוגל ציורי ספלול שאינם בוטניים. שוב אתגרתי את עצמי בלא מעט שעות מאבק למרות שהתוצאה אולי נראית קלילה ואין בה אחיזה של ממש במציאות. ומהי מציאות כעת? סוג של אחיזה במה שנדמה קיים, מפחד הישמטות

ספלול אקריליק

Iris Kovalio – Aristolochia painting, 2020

 


משהו להיאחז בו

הבטחתי פוסט עליז יותר על ציורי התבור שלי

בפוסט הקודם כתבתי שכל ציור אקריליק שלי מתחיל כמו תאונה, נמשך כמו תאונה, מסתיים לרוב בקבלה והחלמה. וגם שאין לי מושג איך מלמדים לצייר באקריליק (אבל יש לי כמה תלמידות שמפליאות במדיה..)..לא על זה רציתי לכתוב אלא על בחירה של משהו אחד שהוא מן אובססיה לכבוש אותה, כלומר "לחפור במעמקיה".  אם ישנה סיבה רגשית נפשית של דימוי או או סיטואציה מסוימת וחוזרים עליה אליה שוב ושוב נוצרת סדרה של גילויים. מה שאני מתכוונת זה שאני מרגישה בתוך חושך ולא יודעת מאיפה להתחיל ובכל זאת מתגלה משהו, כמו הר. והערגה אליו. זה סוג של משיכה בלתי מוסברת ועדיף לי אישית שתישאר בלתי מוסברת ובלתי "נכבשת" כדי שאשאר במסתוריות של זה.

ובזמן שאני כותבת נורית זרחי מתקשרת אלי לדבר אתי על ציורי התבור. נורית, אני לא יודעת כל כך מה להגיד על זה, התכוונתי לכתוב משהו מתודי, על שימוש הלוך ושוב בדימוי אחד, אצלי הוא ההר הזה, לפני כן היה הים, צורה מסוימת של דיבור בין גל לענן, ולפני כן היה הברוש ולפני כן היו גגות. בית. ושוב אני זזה לצדדים ולא מדברת על מה זה לצייר את "דימוי" התבור בשבילי. מאין זה נובע ואיך אני מתחילה ציור, ומה אני בוחרת. בפוסט הקודם כתבתי על הכיאוס מסביבי כשאני מציירת. על כאבי הידיים, ההתעטשויות, איבוד הכיוון.

נורית אומרת:"בואי אני אכתיב לך.." בסדר נורית. היא מבטיחה שזה יהיה קצר:                  "הכחול של התבור הוא  משאת הנפש. זה כל כך מדויק, שקוף ויחד עם זה סמיך מספיק בשביל להיות קיים. המסתורין נשאר מבלי שהציירת כבשה אותו, כמו משהו שמתגלה ולא משהו שהנוכחות שלו היא על ידי העין היומיומית…"

איך התקשרת בדיוק בזמן נורית. אנחנו ממשיכות לדבר  ואני מתקשה להאמין שמגיע לי הטוב הזה.

הציור הראשון שבחרתי להעלות נראה כל כך בטוח בעצמו. ציור של עשר דקות. כביכול. הנחת צבעים ומסלול חסר שאלות. אבל זה לא היה כך. התכוונתי למשהו אחר לגמרי. הנחתי בצד ופתאום התאהבתי. לא המשכתי.

 

Mount Tabor

Mount Tabor- Iris Kovalio-Acrylic 2020

והציור הבא הוא אחד האחרונים. היה אמור להיות רקע. פתאום היד הובילה. זה היה אתמול, בשרב הגדול. לא היה לי כוח ושמתי אותו לייבוש בחצר. למה יבוש? הרי אקריליק מתייבש מהר ועוד במזג אוויר כזה. אבל אני מזליפה כתמי מים על הצבע. לפעמים מזרימה כלפי מטה ולפעמים שלוליות עומדות, לא תמיד זה נראה "בסוף". מהו הסוף

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

וכאן היה כל כך חם ועצוב. יצא שמח כאילו חדוות העולם שוכנת בלבי

Mount Tabor

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

ובציור הבא

כאן הייתי מתוסכלת ממש. השתמשתי בצילום של גל מאחת יציאותיה עם הילדים (נכדיי) והכלבים בשלהי הקורונה. היא צילמה בכפר קיש ואני התגעגעתי בטירוף. הצילום שלה בכלל לא דומה לציור אבל גם אצלה ישנו העץ הזה, שבכלל לא התכוון להיות כזה. ובטח שלא הכחול. וכל מי שצפה בו מהמסך התפעל עד מאד. לא יודעת למה


Mount Tabor

– הר תבור- איריס קובליו Mount Tabor- Iris Kovalio

וכאן הייתי באתגר חרדלים. נאבקתי המון. אפילו הוצאתי מהרשת רישומי פרח החרדל כדי ללמוד את מבנהו ובכל פעם שציירתי פרח חרדל "ריאליסטי" עליתי עליו בכתמי תסכולים צהובים. כל צבעי הצהוב שקניתי הם שקופים. אפילו הצהוב הזרחני, והם לא נקלטו וברחו מהקנווס. אבל הכחול הציל אותי. 

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

כאן אני מושפעת דווקא מטיול שדות בסיום ה"סגר- קורונה", שעשיתי עם אחותי ורד והדס בתה. עשינו טיולי סוף חרציות. לא ידענו שהסוף יבוא כל כך מהר. הספקנו לעשות שני טיולים והמון צילומים. טיילנו בהרצליה וברעננה. התכוונתי שזה יהיה ציור פרחים, ציור שדה, אבל ההר צץ. הגעגוע חזק מנשוא.

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

כאן ההר מהנסיעה האחרונה לצפון, לגל והילדים. סוף אפריל 2020. היה עדיין ירוק וצהוב. עצרתי לצלם. בסוך הירידה מאום אל פחם מתגלה ההר. זה לא ייאמן כמה הלב שלי מתרחב למראהו

img379

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

כאן ההר מהנסיעה האחרונה לצפון, לגל והילדים. היה עדיין ירוק וצהוב. עצרתי לצלם. בסוך הירידה נאום אל פחם מתגלה ההר. זה לא ייאמן כמה הלב שלי מתרחב למראהו

img376

וזה מהשנה שעברה., כלומר מסוף 2019. באחד מטיוליי בכפר קיש (טיולים חפוזים, כי כל רגע עם הנכדים הוא חסד) גיליתי שביל עם פנורמה מדהימה לתבור. הייתה שקיעה והשיח הזה של הענן עם ההר (כמו אולי השיח של הגל עם הענן בים, בעונה הקודמת). צילמתי במהירות את כל מה שיכולתי. עד החושך. והציור הספציפי הזה מצויר על ציור ים אחר, שהוצג בתערוכת הים שלי, ולא יכולתי  לסבול אותו בבית. שנים חיכתי שיקנו אותו, ולא קנו. אז הוא נמחק עם התבור.

94036241_10222542894825921_8998428935817527296_n

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2019. Iris Kovalio

וזה באמת ציור של עשר דקות, בזמן שסמדר תלמידתי היתה אצלי כמה שעות. לפעמים החיבור בין מורה לתמיד הוא אש. או דלק מטוסים כפי שמורה אחד אמר לי בזמן אחר לגמרי. ניפוץ. כזו היא סמדר. מתגעגעת לתלמידים שלי ומקווה שישובו אחרי הקורונה. 

לשמחתי הרבה גל אהבה את הציור והוא נמצא אצלם בחדר שינה. לפעמים מחווה כה קטנה נותנת לי סיבה להמשיך

93964402_10222542902346109_1014574431839715328_o

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2019. Iris Kovalio

וגם את הציור הזה ציירתי בזמן שסמדר ציירה. זה היה ניסוי. הפוך ממה שלימדתי אותה כביכול. אין לי מושג איך ללמד. הציורים שלה שונים מאד משלי ובכל זאת הדוח שיח ביננו מתקיים במופלא, כמו שנאמר, במופלא ממך אל תחקרי

תבור 333

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2019. Iris Kovalio

וכמה  רמזי אקוורלים,תבור כמובן,  אבל זה לפוסט אחר

 


שביל החרציות בימי קורונה

אמש יצאתי לשדה מאחורי הבית (קצת יותר מה 100 מ' המותרים) וצילמתי בשדה החרציות. השמיים כל כך תכלת והחרציות כל כך צהוב והירוק כזה ירוק, ממש דגל של אביב, דגל של בריאות. פעם השדה היה רחב. אפשר היה ללכת ברגל לרעננה ולגבעת חן. עכשיו חוצה אותנו כביש 531 הרועש ללא הפסקה. אבל אתמול היה שקט יותר מביום כיפור. שום דבר לא נע על הכביש או בשמיים, מלבד הצפרים. המון המון צפרים. אולי תמיד היו ולא שמענו אותן. הציורים הכי שמחים שלי יכולים לבקוע גם בשעות שהחרדה מציפה, והיא מציפה. לופתת. לילות לבנים כמעט. מציצה פה ושם בפייסבוק. בוואטסאפ, שם שמורים לי כמה מדיטציות ומילותיה הטובות של סימה. אני פותחת בשתיים בלילה. בשלוש. בחמש. משתדלת לעשות מדיטציה לפחות פעמיים ביום. צריך משהו להאמין בו. אחרת אי אפשר. קצת תרגול גופני. את הציורים ציירתי מצילומים. ממילא גם אם הכל היה "נורמאלי זה היה בלתי אפשרי כמעט לשבת בטבע הזה, שהוא כל כך נוצץ, בוהק, זורח, רוחש דבורים ומעקצצים אחרים, מציף ריחות מעטשים ללא הרף. אני נושמת את הטבע בעיניי. בולעת אותו. וחוזרת לסטודיו הביתי לצייר.
סדרת שלושה מהשדה שמאחורי השיכונים שלנו. כשהגעתי לשלישי, האבסטרקטי מינימליסטי משהו, התעטשתי כל כך שמיהרתי לסיימו, בתנועת החמש דקות שלפני האנטי היסטמין.
אקוורלים, סוף מרץ 2020

שדה מרץ 2020 1

_

img311

_

img312

28.3.2020


שלושה מהכפר

כפר קיש 2.jpg

אני רוצה לגור במקום שהוא גבוה (לא יותר מדי, גבעתי כזה) שמשקיף על שדות, גבעות והרים רחוקים או ים, שתהיה לי מרפסת פורץ' כזו  פתוחה למחצה, עם גגון, שאוכל לצייר ממנה שוב ושוב ושוב עד תום. שאוכל לצייר באוויר הפתוח כל עוד אני רואה ויכולה להניע את ידיי.

האור משתנה כל הזמן. האדמה נושמת. הצמחייה פורחת ומתייבשת ושוב עולה ופורחת, בכל פעם אחרת, צל העצים נע כל הזמן, ווריאציות השמיים, מזג האוויר, הצלילות, העכירות ואני מול כל זה.

אני לא צריכה ללכת רחוק. אין בי תשוקה להיות יחפה, להישרט מקוצים ללטף עלים, להריח פריחות. הכל כבר בתוכי. רק שקט אני מבקשת. שלוש ארבע ביום מול מרחב פתוח.

בחווה שבניו הופ, בשנות לימודיי בארצות הברית, המורה שלי ניל ווליבר ז"ל לימד אותי לראשונה את הנוכחות הזו מול הטבע. את העבודות הגדולות שלו צייר בסטודיו העצום שהיה לו במיין, אבל לחיבור הנפשי רוחני נזקק לטבע עצמו. הוא גר בטבע. היה לו רכב  שטח והיה נוסע לעומק שטחיו עד המקום בו נוצרה ההתחברות. ואז הסקיצה.

אני לא רוצה לנסוע. אני רוצה מרפסת קטנה. יציבה. עד תום.

את האקוורלים האלו ציירתי בהרצליה מצילומים שצילמתי בכפר קיש, מקום המגורים של הבת. הציור מצילום מאפשר התכנסות פנימה, חיבור לידע המבוסס על צבירה של ניסיון רב שנים באקוורל בתוספת הקשר הרגשי למקום המצויר. (לכן אני ממליצה להשתמש רק בצילומים אישיים).

מי ייתן ותתגשם משאלתי

img226.jpg

 

כפר קיש 6.jpg

האקוורל עם הבית הקטן "ביער" הוא חורבה קטנה ומתוקה הנמצאת בדרך לגן של הנכדה, מוקפת עצי אורן וברוש בכפר קיש.

 


בצוותא

ניסיתי להעביר את ימי ראש השנה בשמחת ציור ליעלה הנכדה (בת שנתיים כמעט). רציתי לערוך ישיבה בצוותא משפחתית חגיגית במציאות אחרת, צבעונית מלאת שמחה ותנועה וצבע, מרחב אידאלי של אחווה.
הופתעתי לפני כחודשיים כשציירתי לילדונת איזה קשקוש שנראה כמו האחוריים של איה והיא מיד זיהתה. הבנתי שהיא מכירה את פו הדוב ושאיה, למרות היותו קו וחצי (באיוריו המקוריים של שפרד, וזה מה שהראיתי לה) נכנס לתודעתה בחיבה רבה. אצל וולט דיסני איה כבר מקבל קווי אופי ברורים וצבעים (הכחול המדופרס הזה) וסרט ורוד בזנב, אבל הרישומים הכביכול אגביים האלה של שפרד כבשו אותי מחדש ושוב נמשכתי לאיה המעדיף להתחפר בתוך עצמו ולחפש את השלג (דשא) דאשתקד.
IMG_20190725_121302o
ובכל זאת כשהתחלתי לבנות את הדמויות והקומפוזיציה של הישיבה בצוותא, הביחד, איה החצי הדיסנאי ,התעקש לעלות על הבד.
IMG_20191001_121709
איה ושאר הדמויות קבלו נפח וצבע ולפעמים אף קונטור כמו בסרטים המצויירים, כל אזור ציורי לפי הצורך שלו, שיהיה דומה ומזוהה. נכון, לא משאיר הרבה מקום לדמיון של פעם, אבל יותר עכשווי ויותר נצמד לרעיון וליכולות ("הסגנון") שלי באקריליק על בד.
וככה זה התחיל:
IMG_20191002_101043
בהשראת רישומי הנוף המקוריים של שפרד התחלתי לרשום משהו בפחם  על הבד. ואז גיליתי לחרדתי שחצי משפרפרות צבעי האקריליק הטובים שלי התייבשוהחלטתי שאצייר רק עם הגוונים הנותרים.  מצאתי שפורפרת מלאה וחדשה של צבע צהוב זורח וגם כמה גוונים כחולים ששרדו מתקופת הים שלי.
ואז בניתי ורשמתי את "הקומפוזיציה" של הדמויות. ומכוון שחיות הבית הן חלק בלתי נפרד מכל מה שציירתי עד כה ליעלה  הכנסתי את סקאיי (הכלבלב שלי החביב עליה, שיצא ממש גדול יחסית לגודלו הזעירואת מיסו החתול המיתולוגי שלהם
IMG_20191001_121811
ואת קושקה הכלבה שלה, שמתארחת אצלי לעיתים כה תכופות.. וכמובן את פו וחזרזיר שבלעדיהם אי אפשר
IMG_20191001_125042
ואז הוספתי את ינשוף שמשקיף על הכל ומשגיח שיהיה סדר ומופת עולמיים
IMG_20191001_121755
ואת פלמינגו שיעלה כל כך אוהבת ומילאה את המקרר שלי בפלמינגואים ורודים
IMG_20191001_121706
וכמובן כמובן את יעלה הגיבורה ואת לולה הכלבה המשפחתית לידה..
IMG_20191001_121659
והנה הבית שלהם (וברקע בהתחלה הבית היה לרגלי התבור ואז איכשהו התבור הפך להרי גולן, או הרים צפוניים אחרים)
IMG_20191001_121743_1
ולהשלמת התמונה באה אימא קנגה עם רו הקטן
ויחדיו בנו עולם
שיש בו שמחה וטוב ואהבה
בצוותא.jpg

"בצוותא"- אקריליק על בד, 40×80 cm

 

וחיו באושר ואושר
מאז ועד עתה
*
*
*

תוספות:

הסרטון על איה

וזו הג׳ירפה שהיתה בהתחלה, עברה למקום אחר אבל בקשה מאד להכנס לפוסט

והנ התמונה כולה עם הג׳ירפה

תם ולא נשלם


פטוניית לילה

שחורה

קרועה

מעובדת

מושלמת

אוורירית

דחוסה

נוכחת

בלתי אפשרית

זו מול זו

1. צבעי מים

2. צילום מעובד


במה להיאחז אם לא בכלנית

%d7%9b%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-105

הזנת כיתוב

החומר: צבעי מים

הזמן: שעורי ציור

האגרטל: מאיטליה (הוא לא מתקיים כאן בממשותו)

הקושי: תפיסת המציאות

מצב הרוח: דרוך

מצב האחיזה: מתקשה להרפות

הביצוע: בטחון עצמי שאינו מופרז בהחלט

התוצאה: מלבבת למדי

היכולת להסביר: יורדת מתחת לאפס בשעות הלילה

הלילות: ארוכים מנשוא

הזמן: סוף נובמבר 2016

הצבעים: צבעים

הטקסט: ככל הנראה מיותר

%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa

ובשולי הדברים:

שעורים בצבעי מים, יחידים וקבוצות קטנות, בסטודיו ביתי. בהרצליה.

תמונות משעור ציור "אקוורל הכלנית", 2016

 

 

 

 


חריקות

פתאום את שמה לב לחריקה של דלתות ארונית המראה בחדר האמבטיה. את שואלת את עצמך אם החריקה הזו מרגיעה אותך. ואת מניחה שכן. חריקות הם סימני חיים. בבקר. בערב. לפנות בוקר כשהוא חוזר, פותח סוגר את הארונית. את נעשית רגישה עם השנים לכל קול. שריטה על הדלת. הכלבון שלך למשל. שריטה אחת ואת כבר קמה לפתוח לו. ובלילה האחרון גם שמת לב לחריקות החריגות של המיטה בחדר השינה. את לא תוסיפי כאן מחשבות אישיות שעלו בעקבות, רק שאת תוהה איך לא שמת לב עד עכשיו. ושוב עולות מחשבות שלא תכתבי אותן, רק אולי תכתבי שבלילות ספורים ממש (בחודש? בשנה? בשנים האחרונות?) העלייה על המיטה נעשית בצוותא. כלומר באותו זמן. זמן של זוג. וזה לא חריג בזוגיות ארוכת טווח. אבל החריקות של המיטה אתמול היו חורגות ואני שאלתי אותו מה הסיבה שנראית לו, לחריקות הללו, והוא אמר שזה בגלל ברגים רופפים בבסיס העץ של המיטה ושמחר הוא יחזק. הגיוני בעליל. מחר כבר כאן. ואפרופו מחר, המחר הזה מתקדם כמו תשוש ימים במעלה הר. אולי מכונית ישנה עולה בפיתול, מונית דיזל למשל, עולה מים המלח לכוון ערד, בדרך כלל אני מעדיפה לא להתעדכן מאין ולאן  ומרדימה את עצמי לדעת עד הישמע חריקה זו או אחרת. בבית ישן הולכות ומתרבות החריקות, או שמא כשאנחנו מתיישנים הולכת וגוברת יכולת השמיעה, הקליטה יותר נכון. כבר כתבתי את זה. לפני שנתיים יצא ספר שירים שלי* שמסתיים בשיר על חריקה:

כָּל הַלַּיְלָה חָרַק הָעֵץ בַּגָּדֵר

גַּם הַשַּׁחַר

לֹא יָכוֹל לְהַשְׁתִּיק.

הרבה לא השתנה מאז. בעצם הרבה כן. אבל מזוויתה של החריקה הכל חולף ורק החריקה מעמיקה. 
לפני זמן קצר יצא ספר נוסף, הפעם הסיפורים שלו** והציורים שלי (חריקות קטנות חורצות סיפורים שהם גם כן קטנים בגודלם, אבל גדולים במעופם). בחלק השלישי של הספר נוכחים כמה סיפורים מעולם הכבישים, הלילות, ההובלות, השירות, הקריאות (המונה, הסדרן ציפצופי הגט-טקסי). כל דבר יכול לשמש השראה, גם כשהעייפות על הקצה, לא רק של הבוחר בפעולה, אלא גם של הסביבה. אנחנו מחוברים. זו לא ידיעה חדשה. מהפכנית. אחד עולה- האחרים עולים, ולו גם  נגררים, האחד נופל- ומפולת נראית נופלת אל מאחורי האופק, ואנחנו יודעים שהאופק הוא רק קו עם פחד (שאין מאחוריו אלא תהום) אבל זה לא ממש ממתן את כל הדברים
*
%d7%97%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%aa

איריס קובליו, סלפי לילה, אקריליק על קנווס, נובמבר 2016, 15×15 cm

האור המלאכותי (בפורטרט), החורק משהו, הוא ממנורת הלילה והאייפון והאייפד גם יחד. מחקרים אומרים שהשימוש הליילי בתאורת האייפדים למיניהם גוזלת לפחות שעתיים משנתנו. ואני אומרת שאולי לילות שלמים. ביחד עם כל הדברים. שוב כל הדברים. האחרים.
* איריס איריסיה קובליו, מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה, הוצאת אבן חושן, 2014
** גרא גינזבורג- צעדים בשלג.  הוצאת אבן חושן 2016

חלל כביכול

אין כזה דבר רקע. בטח שלא בצבעי מים. מה שאת יכולה לעשות זה למשוך צבע, נניח מעלי הכותרת כלפי חוץ, בעדינות עם מכחול רטוב, לא רטוב מדי, את יכולה להוסיף לזה קצת גוון כסוף, זה נותן תחושה של חלל, חלל כמו כאן, הסתכלי סביב, מה את רואה? יש חלל נפרד? או שהדברים קשורים זה לזה, מחוברים ברצף אחד, בלתי נפרדים, זה לא איך שלימדו אותנו: אובייקט ורקע, הנפרדות הזאת היא תפיסה מעוותת, כך חינכו אותנו, גדלנו על זה שיש גבולות, שקווי מתאר מגדירים כל דבר, אולי לצרכים מסוימים זה נכון וטוב לעשות אבל בצבעי מים אפשר להשיג הבנות על מהותם של הדברים, על אשליית המציאות, דרך צבעי מים את יכולה לחדד את התפישה שלך שהכל קשור זה לזה, צבעים הם השתקפות זה של זה, נניח שלא נשתמש במונחים כביכול מעולם הרוח "תדר" "אנרגיה" , אלא רק השתקפות, והנה את רואה שהצנצנת מטילה צל ולצל צורה וצבע ברורים לרגע, ואז את מבחינה שגם הצל מורכב מהצבעים של הצנצנת ומה שיוצר את הכביכול גבולות של הצנצנת והצל, מה שמגדיר אותם, זה החלל שכביכול מסביבם, אבל בעצם הוא נובע מתוכם. ציירי את זה. הדרך הטובה היא למשוך מבפנים החוצה. אפילו שאין דבר כזה "החוצה"

img451

איריסיה קובליו, אקוורל, 2016


יהיה בסדר

הציור על אריזות של תרופות התחיל במקרה כביכול. הייתי בלונדון, לפני כעשרים שנה וראיתי תערוכה של ג'וזף קורנל: דימויים על אריזות שונות. הקופסתיות שלוכדת בתוכה דימוי משכה אותי. בתיק שלי היו שתי קופסאות של סיגריות, קופסת אקמול וקופסת כדורים למניעת הריון (הייתי אז צעירה ב-20 שנה..). חזרתי למלון, רוקנתי את הקופסאות (לא לתוכי:)) והעליתי עליהן רישומים. צבעי מים. אהבתי לשחק עם הפריסה. הפורמט המתקפל נפתח גמיש.
אז לא הייתה סיבה פסיכולוגית. אבל כן יכול מאד להיות שהייתי רוקחת באחד מהגלגולים הקודמים. כי מכל האריזות לפריסה נמשכתי דווקא לאריזות של תרופות שיכולתי למצוא בשפע בסביבתי הקרובה מסיבות אלו ואחרות. וכן הייתה לי משיכה ותפיסה מהירה של תוכן התרופה ולעיתים התאמתי את התוכן לדימוי אבל לא בהכרח. אהבתי את הפלסטיקיות הצבעונית על גב האריזה ואת החיספוס (שהתאים לצבעי מים מעודנים) לפנים האריזה. אהבתי לשלב ביניהם. בתערוכה שלי "כיפה אדומה" (מוזיאון הרצליה) שהייתה בנויה בחלקה על האריזות הללו, הכותבים נטו להסבירה במניעים פסיכולוגים הקשורים לתגליות של ילדה בגילוי מיניות, חולי ומחלות נפש, מסירות ומרד.
מסע ההרפתקאות שלי הקשורות לשימוש האריזות של תרופות הסתיים בשנת 2009 עם יציאתו לאור של הספר "זמן טרופות", דואט שירים של משה יצחקי עם ציורים שלי מעל גבי אריזות של תרופות.
לפני כחצי שנה האוצר של מכון וייצמן יבשם עזגד פנה אלי בבקשה להציג כמה עבודות תרופתיות כאלה. בתחילת התהליך סירבתי לגמרי. אבל הוא התעקש והוא ביקש לראות עבודות קדומות ובחר לבסוף דימויים עם אלמנט ההכפלה. בלב לא קל מסרתי לו תריסר עבודות והוא הבטיח שלא אצטער.
אמש בפתיחה אכן לא הצטערתי. התלייה הנהדרת, המסגור יוצא הדופן והמושקע מטעמם, המקום, האווירה, המכובדות- כל אלו שימחו אותי עד מאד.
שם התערוכה שבחר "יהיה בסדר" מתחבר לי גם לשכנוע שלו להציג את העבודות האלה ללא אותו חשש ראשוני. וכן היה בסדר. בסדר גמור:)

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים וחוטי אריג על אריזת תרופות, 2008

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1998

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 2008

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1998

11222437_10207253975492493_8047809833611915498_o

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1996

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1996

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1997

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1998

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1996

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1997

וזה הטקסט הרשמי של התערוכה:

יהיה בסדר

תרופות ורפואה באמנות עכשווית

"יהיה בסדר" היא, אולי, ההבטחה העיקרית הגלומה ברפואה. כך היה בעולם העתיק (מצרים, שוּמֶר), שבו יוחסו מחלות ותרופות לכוכבים, לשדים ולכשפים, וכך הוא גם בימינו אלה, שבהם אנו חותרים בעוצמה לקראת פיתוחה של רפואה מותאמת אישית המבוססת על הבנה עמוקה של מרכיבים גנטיים, מטבוליים ופיסיולוגיים.

גם אצל הרופאים התחוללו, בתהליך ההתפתחות של תרבות האדם, שינויים מפליגים. בתחילה הם היו מכשפים וקוסמים, בהמשך – פילוסופים וכוהני דת, וכיום הם חוקרים ומיישמים את מדע הרפואה. תוחלת החיים הממוצעת עלתה בהתאמה: מ-33 שנות חיים בתקופת האבן, ל-48 שנים בתקופת האימפריה הרומית, ל-65 שנים באמצע המאה ה-20, ל-83 בסוף העשור הראשון של המאה ה-21, וכיום, במדינות מסוימות, היא כבר מתקרבת ל-90.

אבל דבר אחד נותר כשהיה: מצוקתו של האדם החולה, והצורך העמוק שלו להאמין ולקוות ש"יהיה בסדר". וכך, כל מה שצריך לעשות הוא לגשת לרופא מומחה, שבידו הידע (הנסתר מרוב בני-האדם). הוא כבר יאבחן בדייקנות את הבעיה, ויפתור אותה באמצעים הרבים מאוד העומדים לרשותו. אם בעבר יכול היה הטיפול להתבסס על השבעות ולחשים, הרי שבעתיד הלא רחוק נראה שהוא יתחיל בדגימת הדי-אן-אי של המטופל ובניתוחה. אבל מבחינת האמון של המטופל ברופא, ותקוותו להחזיר את הדברים לתיקונם, דומה שגשר דק, אבל חזק, מקשר בינינו לבין בני תקופת האבן.

בתערוכה זו מציגים מספר אמנים, מישראל ומאנגליה, את התובנות ואת התחושות שלהם ביחס למימשק שכל אדם מקיים עם עולם הרפואה. אריק בוקובזה, רוקח בהשכלתו, יוצא לדרך מנוסחאות של תרופות, אותן הוא קושר למקום פיסי – ירושלים. תמר שפר מכניסה לתוך כמוסה עולמות ומלואם. סוזי פרימן יוצרת אריג של כאב לבן שבו משולבות אריזות ריקות של משככי כאבים. איריס איריסיה קובליו בחרה לצייר על אריזות של תרופות. אליהם מצטרפים שני רופאים, ד"ר אמי שופמן וד"ר יורם טלמון, שציוריהם מושפעים מעבודתם, מצד אחד, ומשַקפים צורך להשתחרר מהכאב של המטופלים שהם חוֹוים במשך היום, מצד אחר.

סיגל מיילין ויבשם עזגד

11411978_10207245822048662_8423422810204203339_o


%d בלוגרים אהבו את זה: