תגית: painting

הזמן מטייח. הזמן מתקן.

הרגע הזה שבו את מוצאת תמונות של מי שהיה בחיים שלך פרק זמן לא מבוטל, עברו שנים מאז, ובכל תמונה ותמונה את אפילו זוכרת מה היה שם ועם מי, ואת מדפדפת ומעבירה ופתאום. הרגע הזה שאת קולטת שאת לא באמת זוכרת בגוף את השייכות. לא בדיוק בגוף אלא בחושים. במשהו הזה שיודע שהוא שייך לך. היה שייך לך. למשל הכלב הזה טוטו. חלפו שבע שנים מעזיבתו. את פתאום קולטת ששכחת פיזית את משקלו, מגע פרוותו. שהוא הפך לדמות מספר שאת מספרת לעצמיך על העבר שלך. המוות עושה את שלו בזמן המטפס אל מרומי חייך. והזמן מטייח ויוצר, בהסכמה ולא בהסכמה, היאחזויות חדשות.

לא על טוטו התכוונתי לכתוב אלא על געגועים או זיכרונות שמשנים צורה עם הזמן וזה דבר ידוע . אבל זה התעורר להיכתב בעקבות חיפושי תמונות לאלבום האורחים לחתונה של הבת. פתחתי הרבה תיקיות והגעתי גם אל אלו שלא זכרתי שצולמו או נאספו ובאו געגועים לאלו שהיו בתחילת הדרך שלי כאם, באמריקה. כמה חברים שלא ראיתי  מאז שחזרנו לארץ עם תינוקת בת שנתיים. כמה הייתי רוצה שיהיו בחתונה. מן קרבה שלא קרתה בשנים שאחרי, החברים שלי מכיתת הציור ב PENN , אותם חברים שהתגוררו אתנו בחווה, שמרו על גל התינוקת וליוו אותנו בשנתיים המאושרות ההן, עם המורה האהוב שלנו ניל ווליבר ז"ל. והטבע. כמה טבע. ואיילות. כשכותבים איילה זו תמונה של הנפש. לא ממש איילה של יערות, אבל כן היו שם היו יערות, מאחורי המטבח, וערב אחד הציצה איילה בחלון. כמובן שהבהילה עירונית שכמוני. איילה. שותה מים. החיים שלפני החווה, בירושלים, יונה וולך למשל, היו כאילו מסרט אחר של חיי. אפשר להגיד גלגול אחר.. לא זכרתי את הריחות של ירושלים אבל כן זכרתי שבאתי אליה בגלל הריח. העיר העתיקה שהייתה המסלול הקבוע היומי של חיי, במיוחד הרובע הארמני והנוצרי, נסגרו בקופסת זיכרונות כמו מפיות יפות של ילדות ששמים בארגז בארון. בשנים שאחרי זה הם ייכנסו וייצאו מהבויידם. אחרי זה יהיה לי בית בלי בויידם. טוטו הכלב ייכנס לחיי עם חזרתנו לארץ ויעזוב את חיינו אחרי הרבה שנים של שינויים ותפיסות עולם שנבנו  וקרסו והוא בתוכם. הוא יילך אתי לתערוכות החשובות שפרצו את דרכי וגם יחכה בסבלנות בתקופות שנסעתי לחפש משהו אחר, אי שם, כל כך אחר עד שגם כלי הציור נסגרו בסוג של בויידם. שנים אחרי זה שוב ייפתחו, טוטו יהיה בסוף דרכו, ואני אפלס דרך חתחתים בעולם מנוכר השייך לצעירי התרבות הקונספטואלית.

המשכתי ברשימות של אלו שרציתי בכל מאודי שיהיו אבל לא יוכלו להיות, מכל מיני סיבות ובראשם ציפורה. איך זה שמתעורר אצל אימא הרצון הזה שאהובי נפשה מחייה הבוגרים יהיו בחתונת ביתה היחידה? האם גם אצל אמי התעורר הרצון הזה? לא אפשרתי לה. לא הייתה חתונה. וגם הלידה של הבת הייתה רחוקה ככל שיכולתי. אני לא בטוחה שאני תכננתי את זה אבל החיים תכננו עבורי. כמה חכמים החיים. אפילו בשעות שנדמה שלמרות שהרחקנו נדוד, עבדנו על עצמנו, עברנו ניקויים כאלה ואחרים, הפכנו והתהפכנו, הכאב הראשוני הזה של זרות נשאר ועוקץ בכל פעם מחדש.

אז נחזור לטוטו. או בעצם לסקאיי, הכלבון שאתנו כעת. אין ספק שסקאיי הוא התיקון הגדול. ושוב, החיים הם חכמים מאיתנו. לפעמים הם מזמנים תיקונים. אבל מוטב להיות סקרנית לגביהם מאשר לצפות להם.

f2

כיפה אדומה, 1999, אקוורל ושיער של טוטו

כיפה אדומה- תרופות 2

איריס קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 1999

 

6f96cf1b-6880-460c-86b3-b5fae6665ef3 (1)

איריסיה קובליו, סקאיי, רישום באייפד, 2016

לחתונה עם חתימה

ההזמנה לחתונה (קושקה ואיימי). אקוורל, 2016

 

עוד על כיפה אדומה כאן

עוד על טוטו

 


יהיה בסדר

הציור על אריזות של תרופות התחיל במקרה כביכול. הייתי בלונדון, לפני כעשרים שנה וראיתי תערוכה של ג'וזף קורנל: דימויים על אריזות שונות. הקופסתיות שלוכדת בתוכה דימוי משכה אותי. בתיק שלי היו שתי קופסאות של סיגריות, קופסת אקמול וקופסת כדורים למניעת הריון (הייתי אז צעירה ב-20 שנה..). חזרתי למלון, רוקנתי את הקופסאות (לא לתוכי:)) והעליתי עליהן רישומים. צבעי מים. אהבתי לשחק עם הפריסה. הפורמט המתקפל נפתח גמיש.
אז לא הייתה סיבה פסיכולוגית. אבל כן יכול מאד להיות שהייתי רוקחת באחד מהגלגולים הקודמים. כי מכל האריזות לפריסה נמשכתי דווקא לאריזות של תרופות שיכולתי למצוא בשפע בסביבתי הקרובה מסיבות אלו ואחרות. וכן הייתה לי משיכה ותפיסה מהירה של תוכן התרופה ולעיתים התאמתי את התוכן לדימוי אבל לא בהכרח. אהבתי את הפלסטיקיות הצבעונית על גב האריזה ואת החיספוס (שהתאים לצבעי מים מעודנים) לפנים האריזה. אהבתי לשלב ביניהם. בתערוכה שלי "כיפה אדומה" (מוזיאון הרצליה) שהייתה בנויה בחלקה על האריזות הללו, הכותבים נטו להסבירה במניעים פסיכולוגים הקשורים לתגליות של ילדה בגילוי מיניות, חולי ומחלות נפש, מסירות ומרד.
מסע ההרפתקאות שלי הקשורות לשימוש האריזות של תרופות הסתיים בשנת 2009 עם יציאתו לאור של הספר "זמן טרופות", דואט שירים של משה יצחקי עם ציורים שלי מעל גבי אריזות של תרופות.
לפני כחצי שנה האוצר של מכון וייצמן יבשם עזגד פנה אלי בבקשה להציג כמה עבודות תרופתיות כאלה. בתחילת התהליך סירבתי לגמרי. אבל הוא התעקש והוא ביקש לראות עבודות קדומות ובחר לבסוף דימויים עם אלמנט ההכפלה. בלב לא קל מסרתי לו תריסר עבודות והוא הבטיח שלא אצטער.
אמש בפתיחה אכן לא הצטערתי. התלייה הנהדרת, המסגור יוצא הדופן והמושקע מטעמם, המקום, האווירה, המכובדות- כל אלו שימחו אותי עד מאד.
שם התערוכה שבחר "יהיה בסדר" מתחבר לי גם לשכנוע שלו להציג את העבודות האלה ללא אותו חשש ראשוני. וכן היה בסדר. בסדר גמור:)

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים וחוטי אריג על אריזת תרופות, 2008

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1998

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 2008

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1998

11222437_10207253975492493_8047809833611915498_o

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1996

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1996

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1997

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1998

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1996

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים על אריזת תרופות, 1997

וזה הטקסט הרשמי של התערוכה:

יהיה בסדר

תרופות ורפואה באמנות עכשווית

"יהיה בסדר" היא, אולי, ההבטחה העיקרית הגלומה ברפואה. כך היה בעולם העתיק (מצרים, שוּמֶר), שבו יוחסו מחלות ותרופות לכוכבים, לשדים ולכשפים, וכך הוא גם בימינו אלה, שבהם אנו חותרים בעוצמה לקראת פיתוחה של רפואה מותאמת אישית המבוססת על הבנה עמוקה של מרכיבים גנטיים, מטבוליים ופיסיולוגיים.

גם אצל הרופאים התחוללו, בתהליך ההתפתחות של תרבות האדם, שינויים מפליגים. בתחילה הם היו מכשפים וקוסמים, בהמשך – פילוסופים וכוהני דת, וכיום הם חוקרים ומיישמים את מדע הרפואה. תוחלת החיים הממוצעת עלתה בהתאמה: מ-33 שנות חיים בתקופת האבן, ל-48 שנים בתקופת האימפריה הרומית, ל-65 שנים באמצע המאה ה-20, ל-83 בסוף העשור הראשון של המאה ה-21, וכיום, במדינות מסוימות, היא כבר מתקרבת ל-90.

אבל דבר אחד נותר כשהיה: מצוקתו של האדם החולה, והצורך העמוק שלו להאמין ולקוות ש"יהיה בסדר". וכך, כל מה שצריך לעשות הוא לגשת לרופא מומחה, שבידו הידע (הנסתר מרוב בני-האדם). הוא כבר יאבחן בדייקנות את הבעיה, ויפתור אותה באמצעים הרבים מאוד העומדים לרשותו. אם בעבר יכול היה הטיפול להתבסס על השבעות ולחשים, הרי שבעתיד הלא רחוק נראה שהוא יתחיל בדגימת הדי-אן-אי של המטופל ובניתוחה. אבל מבחינת האמון של המטופל ברופא, ותקוותו להחזיר את הדברים לתיקונם, דומה שגשר דק, אבל חזק, מקשר בינינו לבין בני תקופת האבן.

בתערוכה זו מציגים מספר אמנים, מישראל ומאנגליה, את התובנות ואת התחושות שלהם ביחס למימשק שכל אדם מקיים עם עולם הרפואה. אריק בוקובזה, רוקח בהשכלתו, יוצא לדרך מנוסחאות של תרופות, אותן הוא קושר למקום פיסי – ירושלים. תמר שפר מכניסה לתוך כמוסה עולמות ומלואם. סוזי פרימן יוצרת אריג של כאב לבן שבו משולבות אריזות ריקות של משככי כאבים. איריס איריסיה קובליו בחרה לצייר על אריזות של תרופות. אליהם מצטרפים שני רופאים, ד"ר אמי שופמן וד"ר יורם טלמון, שציוריהם מושפעים מעבודתם, מצד אחד, ומשַקפים צורך להשתחרר מהכאב של המטופלים שהם חוֹוים במשך היום, מצד אחר.

סיגל מיילין ויבשם עזגד

11411978_10207245822048662_8423422810204203339_o


אלכסון

מישהי שאלה אותי היום מדוע הים אצלך עקום. עניתי אלכסון. אלכסון הוא קו נטוי וקו נטוי הוא נטייה.
נטייה היא הבעת רגש. מערכת יחסים. אהבה. משיכה. השתוקקות.
בדקתי האם הנטייה (האלכסון) היא מימין לשמאל או להפך? ראיתי שגם וגם.
מעניין לראות את הדיאלוג עם האלכסון הזה של האוצרת רחל סוקמן. איך בשקט בשקט היא העלתה אותם על הקירות ויצרה את גלי קולי.
בואו.

גלי קול

תערוכת יחיד של ציורים

גלריה משרד בתל אביב
זמנהוף 6 תל אביב.
ימים ב,ג,ד,ה 11:00-18:00 יום שישי 11:00-14:00

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ.

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ.

איריסיה קובליו, אקריליק על בד

איריסיה קובליו, אקריליק על בד

איריסיה קובליו, אקריליק על בד

איריסיה קובליו, אקריליק על בד

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ


גלי קול 1

תערוכת יחיד 

בגלריה משרד בתל אביב

אוצרת: רחל סוקמן

גלי קול

הפתיחה: ב – 1.5.15

בשעה 12:00

היכונו!!!

פרטים בקרוב

ובינתיים סרטון יוטיוב  (סקיצה)

*

ובמדיקל סנטר, הרצליה פיתוח, מוצגות 4 עבודות פרחים גדולות שלי. פרחים לרפואה. אוצרת דפנה נאור. אפשר לראות כאן

*

פרחים לרפואה


ברווזי הקרח

מתוך "ספר הקיץ"- טובה ינסון

מתוך "ספר הקיץ"- טובה ינסון

ספר הקיץ- טובה ינסון, תרגום (מופלא) משבדית: דנה כספי, הוצאת קרן (ליברוס)

ספר מפעים ומעורר השראה

איור של הסופרת טובה ינסון לספרה "ספר הקיץ"

איור של הסופרת טובה ינסון לספרה "ספר הקיץ"

*

הרחק מכאן. היכן שהיער כחול עמוק וצללי העצים בצבע שמי תכלת והשמיים כסופים ובקרחות השלג מפזזים כתמי אחו ירקרק ושבילים המובילים אל מחוזות שקט קטנים. שקט של כלום. נטול כל צליל תנועה וצבע.

לנוח.

להיות ריקה.

להיות ערה בתוך הכלום.

ואז להיות עיניים.

רק עיניים.

ולאט לאט

להתחיל

לנשום.

איריס איריסיה קובליו, קיצבהול, 2006, צבעי שמן.

איריס איריסיה קובליו, קיצבהול, 2006, צבעי שמן.


לחפש את המחיקה המדוייקת

ניקול

ניקול

גיליתי את המטלית הלחה תוצרת ניקול. היא מוחקת צבעי אקריליק בקלות. עם קצת יותר מאמץ היא תמחק גם צבעים בני שנתיים. בשביל מכורה כמוני למחיקות מציאה כזו היא תגלית. אפילו ריחה של המטלית סביר ולא גורם לי התעטשויות, גירודים או טעם מר בלשון.

סינסתזיה: מנגנון נוירוביולוגי שגורם לערבוב חושים או מיזוג בין החושים השונים: להריח או לשמוע צבע. להריח או לטעום צליל, יכולת לאחד שני חושים ביחד ואף יותר.  אין מחיצות בין החושים. כשאני מציירת הסינסתזיה המולדת שלי חדלה להטריד. הכל נעשה אחד. אני ומה שנקלט דרכי.
 
התשוקה לצייר ים: אולי הייתי גולש גלים בגלגולי הקודם. אולי אהיה בהבא. לפעמים אנחנו נמשכים למה שנהיה. אבל אני לא חושבת שהמשיכה שלי לים היא ספורט… והיא לא ים בכלל. היא סוג של ביופיליה.
 
ביופיליה ע"פ ויקיפדיה היא התאוריה שיש קשר אינסטינקטיבי בין האדם לבין הטבע או מערכות חיות אחרות. מראה פתאומי של טבע יכול ליצור תחושת עונג ושכרות, כמו ים שמתגלה פתאום בעיקול דרך פתלתלה, או קרן אור שמש פוגעת על עלה, או תחרת קצף ים מתרוממת ברוח.
 
כשאני מחפשת את הקו הנכון בתת סדרת הציורים הללו, מתוך מחזור הים, אני מנסה לדייק ומוחקת את המיותר. המטלית הופכת לכלי עבודה ואני אוחזת בה כבמכחול או עפרון פחם (האהוב עלי ברישום). למרות שמטליות ניקול מיועדות לניקיון, עבורי הן כלי להסרת השכבות המיותרות שמצטברות, כי כך דרכו של עולם החומר: שכבות שכבות המסתירות את המקור, או במילים אחרות מסתירות את מי שאנחנו באמת
 
שלוש עבודות שנעשו בעזרת מטליות ניקול:
איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על בד

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על בד

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על עץ

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על עץ

10259836_10205944240469936_4594306236212445634_n

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על עץ

*


מכאן

מִכָּאן

אני רוֹצָה  לִרְאותֹ

אֵיךְ הַחֶלְקָה הָאֲפֹרָה

מַסְגִּילָה

וְאָז מַוְרִידָה לְכָךְ יִדָּרְשׁוּ  כַּמָּה שָׁבוּעוֹת

וְאוּלַי שָׁנִים

אוֹ עִדָּנִים

נווה שלום, 30 ינואר 2015

איריס איריסיה קובליו, שקדיות, נווה שלום, פברואר 2014. צבעי מים

איריס איריסיה קובליו, שקדיות, נווה שלום, פברואר 2014. צבעי מים

*

תודה לטנזין פלמו על הרטריט  המתוק מכל מתוק, בנווה שלום, בסוף השבוע שחלף

*

קישור לפוסט שכתבתי לפני כשלוש שנים בעקבות הספר אודות הנזירה טנזין פלמו "מערה בשלג"


נעוצה בנובמבר

*

אַתְּ  בַּהַכְחָשָׁה.

שֶׁמֶשׁ נוֹבֶמְבֶּר נְעוּצָה בַּשָּׁמַיִם

אֶת זֶה אַתְּ יוֹדַעַת

אֲבָל אֵינְךָ יוֹדַעַת אִם

צַמֶּרֶת עֵץ

אוֹ עָנָן שָׁחֹר

לְפָנַיִךְ

*

איריסיה קובליו, אקוורל, הרצליה, 2008

איריסיה קובליו, אקוורל, הרצליה, 20081

את האקוורל הזה, משנת 2008, מצאתי במחשב שלי.  שכחתי מקיומו. הוא כנראה במחברת מהיומנים האינסופיים שלי. אני זוכרת שצויר בהרצליה באחת ההליכות האלה שלי, שבהן אני נאחזת בכל כוחותיי בנראה, בנקלט בעיניי , המחפשות תמיד אחר איזה צירוף מנחם. 

אני מהרהרת לעצמי, הכחול הזה היה יכול להיות אגם או נחל, כביש או ברבור. אני חושבת שרציתי אז לעוף ולא ראיתי מוצא. המוצא לפעמים בתחתית. במקום שבו את עוצמת את העיניים המותשות ומאפשרת לכל להוביל אותך. לאן שתגיעי- טוב.

*

השיר והאקוורל הזה יכלו להיות בספר שלי.

הספר יצא לפני כחודש אבל בהרגשה שלי יצא מזמן. לפני עידנים. מרחק מייסר נפער.

האקוורל הזה צויר לפני עידנים. אבל כאילו אתמול, אי שם בקצה של רחוב נושק לשדה.

אני חושבת שהשדה כבר לא קיים. שבע שנים ושבע שכונות חדשות ביני ובין אותו ברבור

*

הספר שלי

מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה

מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה

*

קישור אודות הספר בהוצאת "אבן חושן"

*

הפוסט הקודם שלי, למי שרוצה עוד קצת להיחשף לאיריסיה בנובמבר: 

בחדר כזה: טקסט נסיוני עם פיזמון

*

תגובות יתקבלו בברכה


לצייר ברישיקש

בספטמבר 2007 נסענו להודו. בארבע לפנות בוקר בוקר  חיכתה לנו מונית בנמל התעופה הישן של דלהי לנסיעה ארוכה וקופצנית לרישיקש, לאשרם של סוומי שיבננדה. הדרך ארכה כשמונה שעות בזחילה איטית בכבישי עפר, המונית פילסה דרך פרות וכלבים משוטטים, המייה בלתי פוסקת של טוקטוקים, אופנועים וצופרים. ישבתי על הספסל האחורי מביטה בבעתת מה במראות בחלון. הספרים הרבים שקראתי לא הכינו אותי להודו, ולא הלימודים, ולא החברים, אלו שמהיוגה ואלו שלא.

כשאת מציירת, מה שאת רואה זה צירופי צבעים, צורות נעות, אור, קונטרסטים, טקסטורות. העין נלכדת בזווית מסויימת עוד לפני שמתפרש הדבר: חמור, גלגל, בד סארי תלוי על חבל. ובהודו זו חגיגה. אבל באותה נסיעה שכחתי שאני ציירת.

היינו רעבים ומיד הזמינו אותנו לחדר האוכל לארוחה העיקרית. עמדנו בתור הכניסה. על יד ערימות הנעליים שהיינו צריכים להשאיר בכניסה עמד איש עם מקל גדול והיכה באוויר בצעקות קלות אך תקיפות כדי לגרש את הקופים גונבי הנעליים.

באולם האוכל הנשים יושבות על הרצפה בצד ימין, עם גבם לגברים, ואנשי המקום עוברים בין השורות עם דליים גדולים עמוסים באוכל: דאל חריף אש, אורז לבן נטול תבלינים, ירקות מבושלים חריפים ופיתה הודית דקה בעזרתה אוספים את האוכל כדי להביאו אל הפה הרעב.

ושוב שכחתי שאני ציירת. אני חושבת שאכלתי רק את הפיתה.

רק לאחר כעשרה ימים של בעיקר ניסיונות להימלט מהקופים ומהריחות ומקולות הרעש, וגם מהחום (40 מעלות בלתי פוסקות) ולאחר ששוב עלינו במונית במעלה ההימאליה וראינו למלעלה את רישיקש ואז את הגנגס החוצה אותה ואת הגשרים המדהימים (רם ג'ולה) וטיפסנו למערתו של וסישטהא ולמקורות הגנגס- צבע המים תכלת יהלום וחלוקי הנחל פנינים והצמחיה כמחרוזות תפילה וההרים סביב כצעיפים סגלגלים, רק אז, לפתע, ראיתי את היופי, אותו יופי שמעוררת בי את התשוקה לצייר.

למחרת קניתי בשוק מחברת דפים חלקה, צבעי מים פשוטים ומכחול ועפרונות. ישבתי על שפת הגנגס בביתו של סוומי שיבננדה והתחלתי לצייר. נותרו לנו מעט ימים עד הנסיעה בחזרה ואני רציתי לבלוע את המראות.

כינסתי בסרטון יוטיוב קצר ומוזיקאלי את הרישומים וצבעי המים מרישיקש.

הנה: רישיקש

https://www.youtube.com/watch?v=q4VJpO2SB9E

 

ובהזדמנות זאת אני רוצה להמליץ על דף הפייסבוק הנפלא והממלא השראה "סנסקריט להמונים- מילה סנקסריטית ביום". דרך הקישור הזה אפשר להיכנס לדף הכמעט יומי ולא חייבים להיות חברים בפייסבוק. זו אחת הפנינות הנפלאות ברשת.

וכאן בבלוג היוגה שניהלנו פני כמה שנים פירסמנו רשומות עם תמונות מרישיקש. היום העליתי את הרשומות האלו מחדש כדי שיהיה ניתן לצפות בהן.

שבת שלום, אום אהבה ושנטי לכולם

איריס קובליו, צבעי מים, הודו, 2007

איריס קובליו, צבעי מים, הודו, 2007


מגשים החלומות ושומר החלומות

 

למגשים החלומות היה מעיל רחב עם כובע צילינדר ומַטֵּה שאינו מקל הליכה

לשומר החלומות היתה גלימה עם כיסים, שאינה מכסה את רגליו היחפות

 

-באתי להגשים לך חלום. רק תבחר..

-הממ.. אפשר מחר?

-חלומות מגשימים היום

-אז בעוד שעה?

-אין לי הרבה זמן..

-תן רק לגמור לשתות את הקפה

-לא, מייד. אחרת מישהו אחר יחטוף את החלום שלך

-המממ

-אני זז

-לא, חכה רגע

-אני לא מחכה, אתה הוא זה שחיכית הרבה זמן לחלום שלך שיתגשם

-כן, אבל…

-אין אבל בהתגשמויות

-ומה אם זה לא יצליח?

-אין פה מה להצליח. זה או חלום או מציאות

-ולא יכולה להיות מציאות לא מוצלחת?

-זה כבר סיפור אחר וזה לא בתחום שלי

-אז אתה רק מגשים?

-כן

-בלי תעודת אחריות או משהו כזה?

-האחריות היא עליך

-אוי לי.., אני פוחד מאחריות

– אחריות זה לא בילט אין בהגשמה

-אז אולי השגחה?  לווי? אימון?

-לא חביבי, עכשיו או אף פעם

 

שומר החלומות קם, נעמד על רגליו היחפות והחל לחפש בכיסים. בכיס הקדמי מנמנם חלום גדול. כולם חושבים שיש לו כרס או שהוא בהריון, אבל זה רק חלום. חלום גדול מאד. והחלום הזה ישן עמוק ולא רוצה להתעורר. בכיס מעליו שוכן חלום קטן. צמוד לפעימות הלב. את החלום הזה אי אפשר להזיז ממקומו שמא ישבש את קצב פעימות הלב. בכיס  שליד הצוואר גר חלום צמא במיוחד. הוא כל הזמן מבקש עוד שתייה, אבל מסרב לזוז ממקומו. בכיס השרוול של היד הימנית שוכן החלום האמנותי ביותר. הוא כל הזמן זז וזז והיד קופצת ללא הרף. החלום הזה נראה כמו יד של צייר שלא נחה לרגע. עשרות ציורים נפלטים מהכיס, היישר למגירות השידה הנעולה. בכיס האחורי שוכן חלום ישן. הוא כל כך ישן ומקולף ודהוי עד שכמעט ואיבד את צורתו. בכיס הפנימי חבוי חלום נועז. ובחלום הנועז הזה לא נוגעים כי הוא חושף שיניים בכל פעם שמנסים להכניס את היד פנימה. אבל בכיס התחתון…

 

בכיס התחתון, קרא שומר החלומות למגשים החלומות שהחל להתרחק, יש לי חלום שמח שרוצה לצאת.. חכה רגע, הנה, הוא מכשכש בזנב, הוא מוציא את הראש, הוא קופץ..

מגשים החלומות חייך,  הניף את המטה וקד קידה. מתוך כובעו הגבוה קפץ כלב רוח קטן, בצבע כחול אפור, צבע ענן קטן של גשם, החולף במהירות בשמי תכלת.

שומר החלומות הושיט זרועותיו ואסף אליו את השמיים .

איריסיה קובליו, אקריליק  על עץ, 2013

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, 2013


%d בלוגרים אהבו את זה: